מנזר סן ונסן דה פול
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
קפלה  |
| על שם |
ונסן דה פול |
| כתובת | ממילא |
| מיקום | ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1888–1911 (כ־23 שנים) |
| תאריך פתיחה רשמי |
1888 |
| קואורדינטות | 31°46′42″N 35°13′26″E / 31.77839°N 35.22397°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   מנזר סן ונסן דה פול | |
  | |
מנזר סן ונסן דה פול (בצרפתית: Hospice Saint Vincent de Paul) הוא מוסד צדקה קתולי בירושלים ובו בית יתומים, בית ספר ומחלקה לעיוורים ולנפגעי נפש.
המנזר לא פונה לעיר העתיקה אלא פונה דרומית אל עמק ממילא. הקומפלקס מורכב משלושה מבנים עיקריים: הבניין המרכזי, מבנה כנסייה נפרד ומבנה של שש עשרה חנויות בחזית הראשית ברחוב ממילא.
שכר הדירה שגבה המוסד מבתי העסק היה בו לסייע במימון פעולות המוסד. לחנויות הללו היה חלק משמעותי בהפיכת רחוב ממילא לאזור מסחרי חשוב.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המנזר נוסד ונבנה בין השנים 1886–1911 על ידי בנות הצדקה "Filles de la Charité" שאותו ייסד בצרפת האב ונסן דה פול ב-1629.
דה-פול גייס נשים לעבודה בבתי חולים. הן לא היו חייבות להיות נזירות ולקבל עליהן שבועת נזירות וגם לא להתחייב מראש לתקופת שרות קצובה אולם היה עליהן להתלבש בפשטות ובצניעות ולהקדיש עצמן לטיפול בחולים. ארגון זה קיים עד היום כ"בנות החסד" או כ-"האחיות הרחמניות של סן ונסן דה פול", (Sœurs de Saint Vincent de Paul). הארגון מונה כיום כ-21 אלף נזירות.[1]
המנזר הוא בין המבנים המקוריים שנבנו לאורך רחוב ממילא ההיסטורי במאה ה-19. אחרי איחוד ירושלים ב-1967 התעוררו מחשבות לגבי שיקום ופיתוח של שכונות הגבול ממילא ומוסררה שהיו שכונות עולים דלות. ממילא הוגדרה כאזור שיקום בעדיפות ראשונה. בראשית שנת 1971 הוקמה "חברת קרתא" - חברה לפיתוח מרכז ירושלים בע"מ, כדי לחדש את האזור על ידי שיקום ופיתוח אזור ממילא והסביבה. לצורך כך הופקעו כ-100 דונם משטח ממילא והועברו לבעלות "קרתא". התכנון הופקד בידי האדריכלים ז'ילבר וייל ומשרדו של משה ספדיה ועל הפרויקט הופקדה אירית כוכבי, הם "הצוות לתכנון ממילא", שתכננו בהתאם לתוכנית אב של "הצוות לתכנון מרכז ירושלים" של עיריית ירושלים. תוכנית האב אישרה את פינוי והריסת כל המבנים שאינם היסטוריים במתחם.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רותי סיני, אחיות הרחמים, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2007
